תנ"ך על הפרק - במדבר ד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר ד

121 / 929
היום

הפרק

פקודת הַלְוִיִּם לפי משפחות: קהת, גרשון ומררי

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃וּבָ֨א אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָעֵדֻֽת׃וְנָתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו׃וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵלֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְח֣וּ ׀ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת־מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְאֶת־מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל־כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְתוּ־לָ֖הּ בָּהֶֽם׃וְנָתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֔יהָ אֶל־מִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְעַ֣ל ׀ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל־בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן׃וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶֽת־כָּל־כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת־הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת־הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת־הַיָּעִ֣ים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו׃וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָיו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַקֹּדֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר ׀ בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃וְזֹ֣את ׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ׃וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י לַעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא׃וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת־מָסַ֣ךְ ׀ פֶּ֣תַח ׀ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֖י עֲבֹדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ׃עַל־פִּי֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּהְיֶ֗ה כָּל־עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּרְשֻׁנִּ֔י לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל־מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית־אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃וְעַמּוּדֵי֩ הֶחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה אֶת־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֔וֹן כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃כָּֽל־הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּ֗א לַעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֖וּ פְּקֻדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים׃עַל־פִּ֨י יְהוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְעַל־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
מבן שלשים שנה. ולהלן הוא אומר (פ׳ בהעלותך) מבן חמש ועשרים שנה, הא כיצד, כ"ה ללימוד ושלשים לעבודה אנראה דסמך לדרוש ולחלק כן על שנוי לשון הכתובים בענין זה, דכאן כתיב מבן שלשים שנה וגו' לעשות מלאכה באהל מועד, וכ"כ ריש פרשה נשא (פ' כ"ג) מבן שלשים שנה וגו' לעבוד עבודה באהל מועד, וכן שם בפסוק ל', ובבן כ"ה שנה כתיב בפרשה בהעלותך יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. מזה מבואר שבן שלשים שנה יש לו חיוב וחלק בגוף מלאכת ועבודת אוה"מ, אבל בן כ"ה שנה הוא רק צבא בעבודה שעובדים אחרים והוא רואה ומתבונן ולומד. , מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה בדמסתמא לא נתנה התורה אלו החמשה שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, וא"כ מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים בלמודו שוב אינו רואה. וי"ל עפ"י זה טעם הדבר שחלק התנא בפ"ה דאבות בין כל ערך וחלוקת הלמודים משך חמש שנים, כמו שאמרו בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט"ו לגמרא, והיינו שמי שאין רואה ברכה במקרא כשהוא עדיין בן תשע עדיין צריך לטפל עמו שנה אחת בלמוד זה דעדיין יש תקוה, וכן בשיעורים שלהלאה.
ועיין ברמב"ן פ' בהעלותך ח' כ"ד כתב בענין דרשה זו וז"ל, אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי, ר' נתן אומר כתוב אחד אומר וכו', ולא אדע מה אידון בדבריו אלה, כי הלא לפנינו סתמא דגמ' היא כאן, וגם בספרי שם בלשון סתמא נשנית וצ"ע. .
(חולין כ"ד א׳) ולחם התמיד עליו יהיה. מכאן ללחם הפנים שאינו נפסל במסעות משום יציאה חוץ למחנה גר"ל כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקין המשכן ונושאין השולחן עם הלחם, אע"פ שיצא הלחם חוץ לקלעים אינו נפסל משום יציאה חוץ למחנה. והנה לעיל בפ' ב' פסוק י"ז באה דרשה הפוכה מזו, והיינו שנפסל במסעות, וביארנו שם דאיירי במקרים שונים, ושתי הדרשות צודקות, יעוי"ש וצרף לכאן. .
(מנחות צ"ה א׳) אשר ישרתו בם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, שני כלים ושירות אחת, מלמד שאם הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם כשר, מאי טעמא, דרך שירות בכך דלא נתבאר מהיכא משמע ליה לדרוש מלשון פסוק זה שני כלים ושירות אחת. ואולי דקדקו חז"ל שינוי לשון דכאן כתיב אשר ישרתו בם, ובפרשה הקודמת פ' ל"א ולעיל בפרשה זו פ' ט' ולהלן פ' י"ד בכולם כתיב אשר ישרתו בהם, ואע"פ דלכאורה אין חילוק בין לשון בם לבהם, אך חז"ל בעומק עיונם בסגולת לשון הקודש מצאו מקום להרגיש ולדרוש שינוי לשון זה, ודרשו דבהם משמע כמו עמהם או אתם, ולשון זה אינו מורה על פרטי השימוש איך נעשית, אלא שרק שהם משמשים כפי הדין והצורך, כל אחת ביחוד, משא"כ הלשון בם הוי כמו בתוכם, ולכן מדכתיב כאן כלי השרת אשר ישרתו בם, משמע אשר ישרתו בתוכם. ולכאורה הלא בתוך הכלי אין שורתין רק באחת ולא בשתים וא"כ הול"ל בהם, לכן דרשו שני כלים ושירות אחת, ר"ל בא לרמז שמותר לשמש שירות אחת בשני כלים, וכמו שצייר שהניח מזרק בתוך מזרק.
גם י"ל דדייקו הנקוד במלה כלי, בציר"י הלמ"ד, ובעלמא כתיב בחיר"ק, כל כלי זהב, מכל כלי עץ, כל כלי חרש, כל כלי העור, כל כלי מעשה (פ' מטות) ועוד הרבה, כולם בחיר"ק, ורק כאן כתיב בציר"י המורה על לשון רבים, ולכן דריש מה שדריש. – וגם י"ל דמדייק מדלא כתיב כלי השרתות, דהיה משמע שתי שירות. –
ועיין בסוגיא כאן דמדרשה זו ילפינן דמין במינו אינו חוצץ כמו ששני אלה הכלים אינם חוצצים כשהם זה בתוך זה והוא אוחז בחיצונה והדם בפנימי, ונ"מ בזה לענין כמה דינים, כמו לענין לולב שאם כרך עלה של לולב על ידו ואחז הלולב אינו חוצץ, וכן אם הניח קציצת תפילין של יד על הרצועה אינו חוצץ, ועוד כהנה. .
(יומא נ"ח א׳) אשר ישרתו בם בקדש. תניא, כל הכלים שעשה משה במדבר משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, מאי טעמא, דאמר קרא ואת כל כלי הקודש אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות הר"ל בזמנם קדשתן המשיחה בשמן המשחה, וכדכתיב (פ' נשא) וימשחם ויקדש אותם, והם קדשו את הנכנס לתוכו, ולדורות נתקדשו ע"י שנשתמשו בהם במקדש. ובטעם הדרשה פירש"י דמדייק מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות, עכ"ל. וגם י"ל דמדייק מיתור המלה בקודש, דמהיכי תיתא הו"א ששרתו בם בחול, אלא בא לרמז שקדושתם תלויה בשירותם ובעבודתם כמבואר, וע"ע מש"כ בפ' נשא (ז' א'). .
(סנהדרין ט"ז ב׳) אשר ישרתו בם בקדש. מכאן שאין כלי שרת נוהגין בבמה והיינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצרו וגינתו להקריב עליו כל קרבנותיו [בשעת היתר הבמות, דהיינו קודם בנין הבית בשילה, ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היו גם כלי שרת. וטעם דרשה זו בכלל הוא משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש. וכה"ג היו חסרים עוד כמה ענינים בבמה באלה דכתיב בהו לפני ה' כמו סמיכת קרבנות ושחיטת כהן ותנופה והגשה ובגדי שרת ועוד, כמו שביארנו בס' ויקרא. .
(זבחים קי"ט ב׳) ודשנו את המזבח. תניא, ר׳ יהודה אומר, מהו ודשנו את המזבח – זירוון, כמה דתימר (פ' האזינו) ואכל ושבע ודשן זר"ל דאין הפי' ודשנו דישון הנהוג במזבח, אלא שישימו עליו דברים דשנים כדי שיתקיים האש משום המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח, ור' שמעון סבר דהפי' ודשנו – דשן פשוט, וס"ל כן משום דלדעתיה לא היה נוהג במסעות המצוה דאש תמיד, משום דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד, ואם היה אש תמיד היה נשרף הבגד, ור"י סבר דהיו כופין כלי נחושת ועליה היו פורשין הבגד, וקבענו כדעתיה דר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש, ועוד ביארנו מענין זה בר"פ צו. .
(ירושלמי יומא פ"ד ה"ו) משא בני קהת. תניא, א"ר אלעזר, המוציא משא בשבת למעלה מעשרה טפחים חייב חאין ר"ל שמעבירו על כתיפו דבזה לא חידש מידי, דכן מבואר במשנה כאן וכבדרשה הבאה, אלא ר"ל שמעבירו באויר בידו ואינו על כתיפו וגבוה מן הארץ עשרה טפחים. והא דתנן במשנה שבת ק' א' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מע רה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רה"ר, הוא דוקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת כדמפרש. שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן, ילפינן מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי, דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלרע, ואשתכח דלמעלה מעשרה הוי קאי טדמכתף אדם עד לארץ ג' אמות, כמ"ש בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כולהו וראשיהון היו קטועין, ואפי' אין גובהן של לוים אלא ג' אמות הרי י"ח טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפיהון אלא ו' טפחים ושני שלישי טפח, ואשתכח דגבוה י' ויותר. .
(שבת צ"ב א׳) ופקדת אלעזר וגו׳. המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת יר"ל אף שאין ממנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו או על כתיפו, מ"מ כיון דמצינו שכן משא בני קהת כדמפרש, לכן חייב חטאת. , דכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה נתון, כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו יאבאזור שחוגרין בו המתנים, והיינו בתוך חיקו. ועיין ברש"י ורע"ב כאן שהבינו דהלשון שכן משא בני קהת בא לראיה רק על ההוצאה בכתף, כי הביאו הפסוק דפ' נשא (ז' ט') דכתיב בני קהת בכתף ישאו וס"ל דשמאל וחיק הוא אורח ארעא, וכ"כ מפורש הרמב"ם פי"ב ה"ב משבת, אבל לפי המבואר כאן בירושלמי נראה שהראיה היא על כל אופני ההוצאה שחשיב בזה, משום דאם היתה הראיה רק על כתף הו"ל להביא רק הפסוק בכתף ישאו, ולא ביאור כל הענין בפרט כמבואר. והנה רש"י במשנה כאן (צ"ב א') מביא ירושלמי זה בל"א, וכפי הנראה כונתו ג"כ דלפי"ז שכן משא בני קהת קאי על כל האופנים. .
(ירושלמי שבת פ"י ה"ג) אל הכריתו וגו׳. תניא, המת לחמשים שנה זו מיתת כרת, דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וזאת עשו להם וחיו, עשו להם דבר של הקנה שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, וכתיב (פ׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, וכתיב (פ׳ בהעלותך) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה יבר"ל לפי שבחמשים שנה היא מיתת כרת, לכן יעשה להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודחם שהוא עד בן חמשים שנה.
ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כ"ח א' וז"ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ"ט א', או דט"ס הוא וצ"ל לאחר שנות כ' ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם.
אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ"א ב') אף שאינו מצומצם ממש, וע"ע מש"כ בענין זה בפרשה אמור (כ"ב ט') ובפרשה דברים (א' ל"ה).
והנה כ"ז כתבנו לפי גי' התוס' בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ' וישארו ס', והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיה ל"ד י"ח) והחצי של ס' הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א) איש איש על עבדתו. מכאן שאינו נכנס לעבודה עד שיגדל ויהיה לאיש יגהיינו לדורות, שאז אין הלוים פסולים בשנים כפי שיתבאר לפנינו ר"פ בהעלותך, אבל במדבר לא היו כשרים פחות מבן שלשים שנה כפי שיתבאר שם, ועיין מש"כ שם בכלל הנוגע לדין ודרשה זו. –
ועיין ברמב"ם פ"ג ה"י מכלי המקדש כתב שמוזהרין הלוים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר [כי מבואר בד"ה א' ט' שהיו משפחות לוים מיוחדות על השירה ומשפחות מיוחדות על שמירת השערים] שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ"ל. והנה לא מצינו בתלמוד ובספרי סמך לדבר זה מפסוק זה, ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י"א ב' נקטינן משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב והזר הקרב יומת, מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה. אמנם כבר כתבנו והוכחנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמ' על לשון התורה שבאותו ענין או קרוב לו, אף שבגמ' אמרו דרשה אחרת, אך מפני שיש לשון יותר פשוט בתורה, עיין מש"כ בזה בפרשה שמיני י' ו' ובס"פ אחרי. ובענין כלל דרשה זו עיין מש"כ לקמן בפרשה קרח (י"ח ג'). [רמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש]. ולא יבאו לראות וגו׳. תניא, הגונב את הקסוה קנאים פוגעין בו, מאי קסוה, אמר רב יהודה – כלי שרת, וכן הוא אומר (פ' ז') ואת קשות הנסך ידדריש קסוה – קשות, בשוי המלה בקירוב. , והיכי רמיזא, דכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו טוכבלע הוא ל' גניבה, שמבליעין ומחביאין, או מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ'), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נ"א), ורמז בעלמא הוא דחייב מיתה הוא, ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתיב, שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות, כמו שכתוב (פסוק ה') ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, וע"ע בנמוקי רמב"ן כאן. .
(סנהדרין פ"א ב') מכסהו ומכסה התחש. מקיש מכסה עליון למכסה תחתון, מה תחתון קרוי אוהל לטומאה אף עליון קרוי אוהל לטומאה טזהנה במשנה כאן מבואר דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והיינו דבכלל דיני טומאת אהלים, דאע"פ דכל מה שבאוהל עם המת טמא אבל האוהל עצמו אם הוא קבוע בארץ טהור, אם לא שנעשה האוהל מפשתן שאז אפילו אם קבוע בארץ טמא וצריך הזאה וטבילה, דילפינן כן בגז"ש אהל אהל ממשכן דכתיב בטומאת מת (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב (פ' פקודי) ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ופריך בגמרא ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, כלומר וא"כ אף של עץ יקרא אהל, ומשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן [כגון עשר יריעות שש משזר] ואין קרשים קרוים משכן, ופריך אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה"נ מכסה לא אקרי אהל, ר"ל דמכסה עורות לאו אהל הוא ולא מקבל טומאה, ומשני שאני התם דהדר אהדרי' קרא, דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל, ר"ל מה תחתון דהיינו עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן, דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב, מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ומלמעלה מהן מכסה העורות, אף עליון, היינו הא דכתיב מכסהו ומכסה התחש אשר עליו דהיינו כסוי עורות ג"כ נקרא אהל ומקבל טומאה. זה הוא הבאור הנוגע לדרשה זו, ומה שנוגע עוד לדרשה זו ודין זה מבואר אצלנו בפ' תרומה ובפ' חקת. [שבח כ"ח א׳]. לעבד עבדת עבדה. תניא, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, אמר בלווטי אמר ר׳ יוחנן, כתיב לעבוד עבודת עבודה, איזו היא עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה יזשירה צריכה עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן, כדכתיב בפ' בהעלותך ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ובסוגיא כאן באו עוד כמה דרשות לחיוב שירה בלוים, וכולן דרשות אגדות. וע' משכ"ל (ז' ט') מענין דרשה זו. .
(ערכין י"א א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך